<h1>אבודרהם סדר ההגדה</h1>
<h2>דף כט:</h2>
וכתב בעל העיטור. מסתברא דלא מצי מברך בורא פרי האדמה אשאר ירקי, כיון שאינו טועם עמהם, שלא אמרו אלא בברכת הלחם של מצה. וצריך למעבד כרב חסדא, דמברך בחזרת בורא פרי האדמה ולאכול מרור, ואכיל, וכי מטי למרור אכיל בלא ברכה. וכתב הרא"ש, ולא נהירא, כיון דתקנת חכמים הוא, משום הכירא לתינוקות, הוי כברכת מצה, ויכול להוציאם אף על פי שאינו טועם, ומה שכתב הריא"ף ומברכי אינהו ברכת המזון, הרי תקנה ליודעים ברכת המזון, ואם אינם יודעים, כתב רב עמרם, שאין תקנה להוציאם, שאם מברך להם ברכת המזון תו לא מצי למשתי בביתיה. והרא"ש כתב, דאפילו אם אינם יודעין בברכת המזון יש תקנה, להקרותם מילה במילה, כקטן שמקרא את ההלל, שעונין אחריו מה שהוא אומר, שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה. וכן כתב הרי"ץ גיאת. והרב יעקב בן הרא"ש כתב (טור אורח חיים סימן תפ"ד) ואפשר דאף בברכת המזון יכול לברך, כדי להוציאם, כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם, כיון שהוא חובה, הכא נמי ברכת המזון, כיון שתקנו ארבע כוסות, ותקנו אחד מהם על ברכת המזון, הוי חובה נמי. ואין דבריו נכונים בעיני, וראיה, מדאמרינן בירושלמי בפרק מי שמתו (ברכות פ"ג ה"ג) תניא כל מצות שאדם פטור מהם מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון. והא תנינן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. הא אם היה חייב, אפילו אם יצא מוציא, אמר רבי אילא, שניא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא מברך. והנכון לעשות כדברי הרב רבינו אשר.
כתב הרי"ף, מאן דבעי לברוכי בתרי ותלתא בתי, היכי עביד, מברך ברישא בביתיה, ואכיל כל מאי דבעי, ומברך ברכת המזון, והדר מברך לכל חד וחד בביתיה, ושתו אינהו כסא דקדושה ואגדתא, ואכלי ירקי ומצה, ואיהו לא אכיל מידי בהדייהו, ושביק להו למגמר סעודתיהו, ומברכי אינהו ברכת המזון, והדר אזיל לביתא אחרינא, ועביד הכי, וכן לכל ביתא וביתא. אף על גב דברכת הנהנין קיימא לן דאינו יכול לברך לאחרים, אלא אם כן יהנה עמהם, שאני ברכת הלחם של מצה וקידוש היום, שהם חובה. הלכך יכול לברך לאחרים, ואף על גב דאינו נהנה. ואיהו כיון דבריך ליה ברכת המזון לא לטעום מידי בהדייהו, דקיימא לן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ולבסוף אזיל לביתיה, וגמר הלילא, ושתי כסא דהלילא. ואי בעי לאקדומי להנהו בתי ברישא, מברך להו, ולא אכיל ולא טעים מידי בהדייהו, והדר אזיל לביתיה ומקדש, הרשות בידו, ושפיר דמי, עד כאן. ואם ירצה לגמור הכל בביתו, ואחר כך ילך לקדש בבתים האחרים, ולא יאכל וישתה עמהם, הרשות בידו. ואין לו להתחיל בביתו, ולומר עד גאל ישראל, ולברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך הולך לשאר בתים, ואחר כך חוזר לביתו וגומר סעודתו, לפי שלא התירו לעקור מסעודתו ללכת למקום אחר. אפילו הניח שם זקן או חולה, אלא לדבר מצוה, כגון לקראת חתן, או לקראת כלה. ואין לומר שגם כאן היא מצוה, להוציא את מי שאינן בקיאין ידי חובתן. לפי שמצות חתן וכלה היא מצוה עוברת, ולפיכך התירו לו לעקור מסעודתו, וללכת לקראתם. אבל להוציא מי שאינן בקיאין ידי חובתן אינה מצוה עוברת. ויכול להוציאם אחר שגמר סעודתו או קודם.
